אני פשוט אוהבת לבקר אצל המָאמָה הזו בימי השוק. היא תמיד מקבלת אותי בחיוך, ותמיד מזמינה אותי לשבת ולנוח קצת. ואני אוהבת את המקום שלה, כי גם כל נשות הברבייג אוהבות אותו. זה המקום המרכזי שלהן להיפגש בו בשוק.
אני לא מצלמת אותן, כי הן לא רוצות. אבל התקרבנו מאז שהוזמנתי לאחת החתונות שלהן.
בימי השוק אנחנו יושבות ומפטפטות. מדי פעם אחת הנשים קמה ומכריזה שהיא יוצאת לסיבוב בשוק, או שאחרת מגיעה ומברכת את כולן לשלום. יום שוק הוא תמיד יום שמח של התכנסות, שמגיעות אליו מכל רחבי הבוש.
השמיכות שמוצעות למכירה נקראות שׁוּקָה, והן הלבוש המסורתי של נשות ואנשי הברבייג באזור הזה. לרוב המוכרים מסדרים כל בד בערימה קטנה, כשהקצה שלו פונה כלפי מעלה.
ככל שהיום מתקדם, נשים באות ומבקשות מהמָאמָה לשמור להן את הקניות — בזמן שהן ממשיכות להסתובב, להיפגש עם חברות וליהנות מהשוק.
לאט לאט, כל שׁוּקָה מכסה את הקניות של אישה אחרת, והתצוגה המחודדת והמסודרת הופכת לערימה מעוכה — אבל מלאה באהבה וביחד.
אני ישבתי שם, קורנת. כל־כך התרגשתי לראות איך השׁוּקוֹת מחליפות תפקיד — ממוצר למכירה לשומרות הקניות של הנשים. ואיך הדוכן של המָאמָה פועל עבור הנשים, כדי שיוכלו לשוטט בשוק בחופשיות, בלי לסחוב איתן הכול.
בעיני — זו חוכמה שבטית במיטבה. הדבר הכי חשוב, תמיד, הוא אנחנו, בנות ובני האנוש. הקהילה. הביחד. עסקים זה נחמד, וכסף זה טוב, אבל היחסים בינינו, והתחושה החמימה שיש על מי לסמוך — זה הדבש של החיים האנושיים.
ביקשתי מהמָאמָה רשות לצלם אותה, והיא הסכימה. וכך אני יכולה לספר לכן את הסיפור הקטן והמתוק הזה מיום השוק האחרון שלי — על הביחד הנעים, ועל נשות הברבייג הנפלאות.
