יום אחד ויקטור לקח אותי לנהר. ביקשתי יום שקט בטבע והוא החליט על טיול יום למקום בו היה הולך לאסוף מים הביתה כשהיה ילד.
טיול יום בטבע עם מדריך? זה לא בדיוק עובד ככה באפריקה. כאן יש קהילה בדרך. והדרך עוברת בחוות הקטנות של הכפר שימבווה על הקילימנג'רו בטנזניה.
אנחנו חוצים את החצר של הדודה הזקנה ואומרים שלום. היא מתלוננת כמה זמן עבר מאז שבא לבקר.
הסבתא המתה שלך נגלתה לך בחלום והזכירה לך לבוא אליי? חלמת עליה הלילה? היא תמיד היתה באה לבקר אותי. והיתה מביאה בירה. הבאת בירה?
לא. הוא צוחק ומבטיח להביא מחר. נפרדים רק אחרי שהיא מרשה וממשיכים בדרך.
עוברים בחצר של באבא פרנסיס, האיש החביב ביותר שפגשתי כבר הרבה זמן. הוא מלא בסיפורים, מזמין לשבת, מוציא צ'אי, שבו. בואו לאכול בדרך חזרה. החווה בראש הגבעה וקצת מבודדת כך שהוא כל כך שמח לראות מבקרים. עוברים את שער נעלי האצבע המצחיק שלו ויורדים לעבר הנהר. הוא מלווה כמחצית הירידה לנהר ובסוף נפרד עם הבטחה שנעבור דרכו גם בדרך חזרה.
הנהר שליו וירוק. אנחנו מוקפים בגבעות. ושקט מושלם. אף אחד כבר לא מגיע לאסוף מים, הכפר מרושת במערכת שמנתבת את המים המבורכים שיורדים מפסגת הקילימנג'רו. דודה של ויקטור יזמה ומימנה את הפרוייקט הזה. בכפר הכל תלוי בקהילה. כל מה שיש, הן והם יצרו שיהיה.
אחרי זמן של שקט ושלווה יוצאים בדרך חזרה, כמו שהבטחנו- דרך החווה של באבא פרנסיס. יושבים ומדברים, מודים בנימוס על ההצעה לארוחה, והוא מלווה אותנו בדרכינו בהתרגשות ובשמחה מלווה בסיפורים מתגלגלים זה אחר זה ובהרבה מאוד צחוק.
ואז קורה הדבר.
אישה הנושאת ילד כבן שנתיים יוצאת מבין עצי הבננות ועוצרת אותנו.
אולי אני מתנדבת מארגון רפואי כלשהו? היא שואלת. לרוב מוזונגו (לבנים) הנראים בכפר הם מתנדבים. אין הרבה תיירים שמגיעים. רוב התיירים מטפסים לראש ההר וממשיכים במסעם בלי לדעת דבר על השוכנים טובי הלב שלמרגלותיו.
אני לא מתנדבת. רק מבקרת. ויקטור שואל מה הבעיה. אני רואה שהילד לא מתפתח כראוי. היא מחפשת עבורו עזרה. הלב נחמץ. אחר כך אשאל את ויקטור אולי יש ארגון בסביבה שאפשר לפנות אליו עבורה.
אחריה יוצאים אחותה, דוד, וילד בריא כבן שנתיים- התאום. תוך כדי שיחה ערה ושמחה בין כולם הילד הבריא שמבטו נעוץ בויקטור מהרגע הראשון- מבקש ממנו שירים אותו. השיחה ממשיכה וכולם מלווים אותנו בדרכינו. באבא פרנסיס החביב, האמא עם התאום ביד , השני בזרועותיו של ויקטור, הדוד, האחות ומוזונגו אחת. אני מסתכלת סביבי ומתמלאה בהשתאות מוקסמות ואהבה שמציפה אותי מבפנים. קהילה.
עוברים כולם יחד בחצר של הדודה, ברכות וחדשות מוחלפות ואחרי שהיא מסופקת כל החבורה ממשיכה יחד. עד הרגע בו המשפחה מוכנה לפנות לאחור ולחזור הביתה.
התאום בזרועותיו של ויקטור מסרב לעזוב אותו. ניסיונות עדינים לשכנע אותו נכשלים. הוא נוקט בבכי רם, ויקטור מבטיח שהוא יאכל צהריים איתנו בבית, והאמא פוסקת- נבוא לאסוף אותו אחר כך.
כולם נפרדים מאיתנו בחיוכים רבים, התאום השני בידי אימו נפרד בשמחה מאחיו ואנחנו ממשיכים עם ילד על הידיים ובאבא פרנסיס החביב שממשיך בשרשרת הסיפורים המצחיקים שלו עד הבית.
נכנס לברך את כולם, שוב סיפורים וחדשות ולפני הכל ברכות, ולבסוף נפרד מאיתנו לשלום ועושה את דרכו חזרה לחווה שבראש הגבעה.
והילד, מרגיש כל כך בנוח. רק אני משתאה בהנאה ענקית. כמה מופלא זה, שהילד מרגיש בבית. הוא בכפר עם קרוביו ואוהביו. זה שמעולם לא פגש בהם קודם לכן לא משנה את תחושת הבטחון. הקהילה היא הבית, הכפר הוא המשפחה.
ויקטור מפקיד אותו בידיה של אימו שיאכל צהריים, ואת שאר היום הקטן בילה עם נשות הבית, ואחר כך עם הילדות והילדים שהגיעו לבקר אחרי בית ספר, בקיצור- המשפחה, הקהילה, הבית- עד שאימו הגיעה לאסוף אותו.
קהילה זה דבר מופלא.
קהילה שבטית זה קסם בעיני. ביחד אורגני והרמוני, שנבנה על עתיקות של עידנים. של אנשים שנולדו נושמים את הביחד שאמור להיות כל כך טבעי עבורינו- בנות ובני האדמה.
אני יכולה רק להשתאות מהצד, להתמלא בהשראה ולהעביר אותה הלאה. איך לאמץ את הביחד הזה. להכניס אותו יותר לחיינו. להמציא קהילה בחברה המערבית זאת משימה אולי בלתי אפשרית בעיני. האלה יודעת שניסיתי. אבל ביחד- את זה אפשר ליצור. זוהי יכולת אנושית בסיסית שיש רק להסכים לה. לברך, לחייך, לשאול בשלום כאילו יש לנו את כל הזמן שבעולם. אני בהודיה גדולה לאנשים הטובים של שימבווה. תודה על שיעורים לחיים מלאי שמחה וביחד.
