בגמויו טנזניה
מאמא עלי
לפני עשרים שנה, כשהתנדבתי כמורה לאנגלית בבגמויו, עלי היה תלמיד מצטיין, ויד ימיני. הוא היה עוזר לי לתרגם את הנושאים שהכנתי לכל שיעור לשפה הסווהילית כדי שאוכל ללמד אותם לתלמידים האחרים.
הפעם, כשחזרתי לבקר, הוא נתן לי שתי מתנות ויצא מהסיפור שלי. הוא הכיר לי את המלון הכי מתוק בבגמויו, והוא הכיר לי את אמו מוואנעיישה – מאמא עלי.
מאמא עלי היא אישה קטנה ותוססת, שמחה ומצחקקת. מאוד אהבתי אותה. זמן קצר אחרי שהגעתי היא הזמינה אותי לארוחת צהריים, וכך פגשתי את זינה, נכדתה בת ה-18.
מאווה (Ma-u-a) & זינה
החגיגה- שוהולי- הייתה אמורה להתקיים בעוד כשלושה שבועות, ותקופה זו תצטרך להספיק לחניכתה.
בעבר חניכות מסוג זה – לבנות, ובנפרד לבנים – נמשכו עד לשנתיים שלמות. כיום הם מתקיימות במהלך החופשות הארוכות ביותר בבית הספר הנמשכות כחודש. זינה קיוותה לעבור את הבחינות שלה ולהתקדם בלימודיה. עכשיו היה הזמן הטוב ביותר לקיים את טקס המעבר שלה. מאווה – אחותה הצעירה של אמה של זינה ובוגרת מזינה בשנה אחת בלבד – הצטרפה לחניכה כשבוע לאחר מכן.
שלב 1: ההפרדה
טקס מעבר הוא בדיוק זה- מעבר בין מצב אחד לאחר.
במהלך תקופת החניכה שלהן מאווה וזינה לא שייכות לעולם הילדות ולא לעולם הנשיות. הן נמצאות בין שני העולמות. חייהן כילדות ונערות הסתיימו לנצח, אבל הן עדיין לא הפכו לאישה. זה יקרה רק לאחר טקס המעבר. כעת, לאורך תקופת החניכה והלמידה מהנשים הן מופרדות מהקהילה.
בעבר הלא מאוד רחוק, כל קבוצת הגיל של הבנות הייתה נלקחת על ידי הנשים החונכות הרחק אל תוך היער אל מחנה החניכה, מופרדות לחלוטין מחייהן הישנים. חודשים ועד שנתיים לאחר מכן, היו חוזרות לכפר כנשים, ומתקבלות בחגיגה גדולה על ידי הכפר כולו. כיום, כל משפחה חונכת את בנותיה בנפרד, ובמקום לצאת ליער, הן שוהות בתוך הבית כשלב הפרדה סמלי.
שלב 2: החניכה
במהלך היום הן מבשלות, נחות, משחקות קלפים עם חברות שבאות לבקר, עד שמגיע הזמן למפגש החניכה היומי. אז החברות הצעירות מתבקשות לעזוב. רק נשים תינוקות וילדים צעירים מאוד מורשים להישאר. גם גברים עוזבים – זה הזמן המקודש של הנשים.
אני זוכרת יום אחד שבו אמרו לילדה ולילד לעזוב. הם יצאו מהבית אבל ניסו להציץ מבעד לחלון. הם כל כך רצו לגלות מה קורה מאחורי דלתיים סגורות… הנשים גירשו אותם בפרצופים כועסים, התנהגות כזו לא מקובלת ולא נסבלת! אבל כעבור דקה צחוק מילא את החדר. צחוק של אמהות אוהבות. הצחוק של אלה שפעם היו ילדות בעצמן, להוטות לדעת מה מתרחש במפגשים החשאיים האלה.
מפגשי החניכה
התרגשתי כל כך כשמאמא עלי הזמינה אותי להצטרף למפגשי החניכה שלהן. מעולם לא נחנכתי בעצמי ובכל זאת אני מתקבלת בחום אל תוך המעגל המקודש שלהן.
אבל- הנה מגיע החלק שבו אין לי אפשרות אחרת מלבד לאכזב אותך- הושבעתי לסודיות גמורה!
החניכה סודית לחלוטין וידועה רק לנשים. כל אישה שעברה חניכה בעצמה מוזמנת להצטרף, אבל הן לעולם לא ידברו מחוץ למעגל הנשים על מה שקורה במפגשי החניכה.
בגמויו
בגמויו, עיר נמל על חוף האוקיינוס ההודי, נבנתה כמרכז סחר בעבדים. לאחר מאות שנים של סבל בלתי יתואר, כשהוכרזה הפסקת הסחר בבני אדם, רבים מהעבדים המשוחררים נשארו בבגאמויו ובנו חיים חדשים.
בטנזניה, בגמויו ידועה כמקום שבו עדיין נמשכות החניכות השבטיות (עבור בנים כמו גם לבנות). האיסלאם מתקיים במקביל למסורות השבטיות. או שמא עלי לומר, מסורות שבטיות הן רבות עוצמה, ובעלות שורשים עמוקים, והן מסרבות להיכנע לדת ולעולם המשתנה מסביב.
בכל מקרה, אני שמחה ומוקירה את בגמויו על שלל המסורות שנאספו בה מתוך ערב-רב השבטים שנלקחו אליה מפנים היבשת בזמן סחר העבדים הנורא.
בעיני טקסי המעבר הם בסיסיים לחיים אנושיים, ואני מאמינה שהרבה מאוד מבעיות חיינו ובעיות החברה היו נפתרות אם היינו עוברות ועוברים הכנה ולימוד, לקראת המעבר לחיים הבוגרים. וכמובן חניכה שהיא היא המטמירה אותנו מילדה או ילד לאישה או גבר.
תערובת של שבטים חיה בבגמויו, והחניכה בביתה של מאמא עלי, כמו בבתים רבים אחרים, הייתה מורכבת ממסורות שונות. כל שכנה וכל בת משפחה תרמה מחניכתה. זה היה עבורי מאוד ייחודי ומרתק.
מאווה וזינה לעומת זאת לא הרגישו כמוני… בכל יום הן פגשו עוד אישה שאינן מכירות, שמגיעה עם כוחות חדשים והתלהבות עם תוספת נוספת ללימוד שגם ככה היה עבורן לא פשוט.
הנשים שהחזיקו את החניכה והיו עם הבנות יום אחרי יום היו מאמא עלי, תמיד אוהבת ומחייכת, ואמי השכנה, בסך הכל בת עשרים אבל כל כך אימהית, וכל כך מתוקה…
קיראו על התובנות שעלו בי מהמפגש עם אמי על ההבדל בין תהליך ההתבגרות אצלינו לבין כאן.
הנשים
כל אישה היא שונה ומכניסה אנרגיות חדשות למפגשים.
קרובת משפחה צעירה ויפה הייתה עזה ועוצמתית ולא ניסתה להיות נחמדה כלפי הבנות אלא דחפה אותן לתת את הכל, שיתפה את הקשיים של החניכה שלה ואמרה שהן יכולות לעשות את זה בדיוק כמוה וכל הנשים שלפניה .
אמה של זינה הייתה עדינה וביישנית וכמעט לא הצטרפה למפגשים היומיים. היא העדיפה לתרום בעזרה בהכנות לחגיגה הגדולה שבסיום החניכה.
סבתא אחת ממש קשוחה, חברתה של מאמא עלי, כמעט הביאה את הבנות לדמעות עם המילים הקשות שלה, בזמן שמאמא עלי ניסתה לשנות את האוירה עם הצחוק וההתבדחויות האוהבות שלה.
נשים נוספות הגיעו מרחבי הארץ כמה ימים לפני החגיגה, והן הצטרפו למפגשים היומיים ותרמו את האנרגיה והאישיות הייחודית שלהן לתערובת.
אחוות הנשים
וזה לא סבב רק סביב ללמד את הבנות.
ככל שחלפו הימים ויותר ויותר נשים הגיעו, הנשים נהנו מהזמן המשותף שלהן. צוחקות, חולקות זיכרונות מהחניכה שלהן- חלקן היו לפני שנים ספורות, כמו של אמי השכנה הצעירה, וחלקן לפני תקופות חיים שלמות.
אחוות הנשים התחזקה כל כך, לפעמים נדמה היה שהנשים שכחו לגמרי משתי הבנות, שישבו על הרצפה בתקווה שמישהי תכריז שהמפגש הסתיים כדי שיוכלו לנוח בשקט בחדר שלהן.
בשלב זה הן היו מתוחות ומותשות, מלאות ספקות ופחדים- האם הן יצליחו לעבור את טקס המעבר שלהן כמו כל הנשים האלה לפניהן?
שלב 3: טקס המעבר
הלוואי שיכולתי לספר לך על טקס המעבר עצמו. נאמר לי שזה יתקיים באחד מהלילות הקרובים, בבית או אולי עמוק ביער. הבנות יופיעו מול כל הנשים, ואם יצליחו לעבור את הטקס- החגיגה תתקיים למחרת.
מחוץ לבית היה מאוד עמוס בימים האחרונים. סירים ענקיים מתבשלים על האש הפתוחה, נשים קולעות את שערן של אחרות, ילדים משחקים… הרגשתי מתוחה כי אני לא אפריקאית ולא רגילה לחכות בלי לדעת מה קורה… כל יום אמרו לי שזה עומד לקרות, אבל נראה ששום דבר לא היה מתרחש.
בשלב זה הארכתי את שהותי בבגאמויו ביותר משלושה שבועות של מזג אוויר חם מאוד, רק אומרת!
זה נמשך כמה ימים עד שבוקר אחד הגעתי ומצאתי את שתי הבנות מחייכות ונינוחות, אמנית החינה מעטרת את ידיהן ורגליהן. מיד ידעתי בדיוק מה זה אומר. טקס המעבר התקיים בלילה הקודם! ולא הוזמנתי! אחרי שחיכיתי לזה כל כך הרבה זמן!
אני לא יכולה אפילו להתחיל לתאר עד כמה הרגשתי מתוסכלת. ניסיתי להבין מה קרה, לא שזה היה משנה משהו. ידעתי שלא אקבל שום הסבר ברור. חלק מהנשים אמרו שלא רצו להעיר אותי, אחת אמרה שהיא לא ידעה שרציתי לבוא. וכל השיחות הללו מתרחשות בסווהילית, מה שאומר מצדי, להבין כמחצית מהמילים ולמלא את השאר על ידי הפעלת כוח העל שלי של הקשבה אינטואיטיבית עמוקה… אבל זה לפעם אחרת… הנקודה היא שהתקשורת הייתה קשה לאורך כל הדרך .
ידעתי שלעולם לא אדע באמת את הסיבה האמיתית שלא הוזמנתי. אולי הן באמת לא הבינו כמה חיכיתי לטקס המעבר, ואולי כזרה לא הייתי מוזמנת לטקס וזו היתה הדרך שלהן להימנע מלומר לי שאני לא יכולה להצטרף אליהן.
בכל מקרה, הדברים האלה קורים כששתי תרבויות שונות לגמרי נפגשות. אני, המוזונגו (=אדם לבן) המערבית שמצפה לבהירות ולתקשורת פתוחה, והנשים, עם הדרך הרבה יותר עדינה ועקיפה שלהן לעשות דברים. להגיד לא לאורחת זה גס רוח, לא להעיר אותה זה כבר סיפור אחר…
ויכולתי לראות איזה סיפור מצחיק זה באמת, אני נשארת ומחכה בבגאמויו בחום הלוהט, רק כדי לפספס את הרגע הגדול של החניכה…
בכל מקרה, עכשיו הגיע הזמן לחגוג. שמתי את האכזבה בצד והייתי מוכן ליהנות מהיום. הפמבו- הבירה המסורתית הייתה מוכנה לאחר שלושה ימי בישול, סירי האורז התבשלו לאיטם על האש, היום כולם יאכלו וירקדו!
זמן התקשטות
באותו יום, לבלות בחדר מלא בנשים שמכינות את עצמן, מתקשטות בחינה, קולעות זו לזו את השיער- זה היה יום מרגש ומלא שמחה. הייתי אישה בין נשים. ההבדלים התרבותים היטשטשו במעט. הייתי אישה בין נשים. הייתי חלק מהאחווה.
גם אחרי כל כך הרבה שנים של הנחיית מעגלי נשים בישראל, משהו עמוק בתוכי עדיין מייחל לזמן הפשוט והמאושר הזה של נשים ביחד. בלי סדנאות, בלי עבודה רוחנית, פשוט להיות ביחד.
ועכשיו, גם מאווה וזינה היו מאושרות!
החלק הקשה היה מאחוריהן. הרגע ממנו חששו חלף, וטקס המעבר שלהם עבר בהצלחה. עכשיו זמן חגיגה!
פורסם על ידי Ella Harari ב- יום שישי, 8 בינואר 2021
לאחר שהחינה התייבשה, מאווה וזינה נלקחו להיות מולבשות ומאופרות ממש כמו כלות צעירות.
הן נראו כל כך שונות בשמלות המפוארות ובאיפור החגיגי שלהן. בעיני הן נראו יפהפיות בקנגות (הבדים המסורתיים) שלהן, מקושטות בחינה. אבל אלה הם זמנים מודרניים ולאף אחת לא אכפת שה"מוזונגו" אוהבת את היופי האפריקאי המסורתי, וגם לא צריך שיהיה לה איכפת…
שלב 4: החגיגה
להיות מרכז העניינים מול כולן וכולם בלבוש החגיגי שלהן נראה שהיה קצת יותר מדי עבור מאווה וזינה- במיוחד אחרי כל השבועות האלה של ההסתגרות בבית- ושוב נעלמו החיוכים מפניהן.
רקדנו, אכלנו, צחקנו, כולנו יחד. משפחה ושכנים, נשים וגברים, והמון ילדים בבגדים החגיגיים ביותר שלהם.
פורסם על ידי Ella Harari ב- יום ראשון, 8 באוגוסט 2021
מאמא עלי רקדה גאה, לא מרפה מהארנק האדום שלה, כדי להזכיר לכולם שזה זמן לתת… ואנשים נתנו בנדיבות. ניתן היה לראות רק שטרות כסף אדומים (שהם הגבוהים ביותר).
למטה: קרובת משפחה אוספת את שטרות הכסף
פורסם על ידי Ella Harari ב- יום ראשון, 8 באוגוסט 2021
מיד לאחר הריקוד הן חמקו חזרה הביתה בהקלה גדולה. החיוכים חזרו לפניהן, עכשיו זה באמת נגמר.
אושר מילא את החדר, הן היו עם חברותיהן, מוקפות במתנות הרבות שקיבלו, והן זהרו.
על הרצפה היו מפוזרות שמלות חדשות, קנגות – הבדים הצבעוניים המסורתיים- ומתנות אחרות מקרובות משפחה, הנשים החונכות, חברות וחברים ושכנים.
היום הסתיים, מאווה כבר עזבה עם קרובי משפחתה, שמחה מאוד, אם הייתי צריכה לנחש, לחזור הביתה. זינה נשארה עם סבתה מאמא עלי.
למחרת באתי להיפרד, נושאת את מתנת הפרידה שלי – תמונות מודפסות של החגיגה. לאף אחת מהן אין סמארטפונים, וזו הדרך שלי לחלוק את התמונות שלי עם כולן ולהשאיר להן מזכרת מהחוויה.
חיבוקים ונשיקות אחרונות, עצוב להיפרד. השארתי אותן ואת בגאמויו מאחור, בלי לדעת לכמה זמן הפעם…
המתנה
בשבועות בהם ליוויתי את החניכה של מאווה וזינה, יכולתי לראות איזו מתנה נפלאה הן קיבלו מהנשים החונכות.
כל אישה נתנה להן במתנה את הדוגמה הייחודית שלה לנשיות:
אוהבת, קלילה, קשוחה, ביישנית, חזקה, עדינה, מחוספסת, חושנית, מצחיקה, אימהית, צעירה וזקנה. כולן היו שם במלוא היופי שלהן. בכל עוצמת נשיותן.
למרות שאולי מאווה וזנה לא רואות זאת כעת, אני מאמינה שהדוגמאות שנתנו להן המטריארכיות המופלאות האלה יישארו איתן בהתבגרות שלהן אל תוך הנשיות.
ומה עם הבנות שלנו?
החלום שלי הוא נשים שחונכות את בנותיהן בכל מקום בעולם. זה היה החלום שלי מאז החגיגה הראשונה שהוזמנתי אליה לפני למעלה מ-20 שנה בבגאמויו. אשתף את הסיפור הזה בקרוב.
האם את יכולה לדמיין את עצמך נחגגת כך?
מוקפת בקהילה שלך?
לומדת מנשות המשפחה וחברות של אמא על החיים, ההתבגרות, הנשיות?
האם זה אפשרי בכלל?
אני מאמינה שכן. עם קצת יצירתיות וראש פתוח. עם רצון טוב ובלב פתוח. יש לי כבר כמה רעיונות שאחלוק בקרוב.
כמובן שגם הגברים של המשפחה יכולים לקחת השראה לגבי לחנוך את הבנים.
איך הסיפור של מאווה וזינה גרם לך להרגיש?
אשמח לקרוא את התגובות שלך!
