בתרבות בה יש תפקיד חשוב ומהותי לזקנות ולזקני השבט,
ומוות נתפסת כחלק טבעי מהחיים,
ובכן, מותר למות.
נשמע על זקנות וזקנים מאושרים,
על מנהגי פרידה מהחיים וקברים בחצר,
ועל תקשורת עם אימהות ואבות השבט
שחלפו מהעולם ונותרו ברוח כדי להעניק
הדרכה ברכה והגנה.
נשמע על זיקנה אחרת. על זקנות וזקנים שממשיכים לחיות עם משפחתם, נותנים מחוכמתם לילדים ולצעירים, וחיים חיים מספקים ושמחים.
תפקיד הזיקנה הוא להיות שומרת החוכמה של השבט. שומרת הסיפורים וההיסטוריה. לחנוך את הצעירות והצעירים אל תוך חיי הבגרות בשבט.
איך זה להזדקן כשאני יודעת שמחכה לי תפקיד מכובד בקהילה? בודאי שמח יותר!
איך זה לקבל את המוות כחלק טבעי ממעגל החיים השלם? בודאי מנחם יותר!
ואחרי המוות, בשבטים רבים באפריקה מאמינים, מצטרפים אלו שחלפו מן העולם אל האימהות והאבות הקדומים של השבט (ANCETORS). וכך גם מעבר למוות, הם עדיין עם הקהילה שלהם, מגנים ומברכים.
מוזר? מי כאן חלמו פעם שסבתא או אבא שכבר אינם חיים הופיעו בחלום, בירכו או הגנו? מסתבר שזה לא כל כך רחוק מאיתנו כפי נדמה ברגע הראשון.
בחברות המערביות הפכנו את המוות לדבר אפל ונורא. כאילו שכחנו לחלוטין שכל מי שנולד- גם מת. זוהי העסקה שעשינו מראש בחיים הנפלאים האלה על פני אמא אדמה.
אולי אפשר אחרת?
להיזכר שהמוות היא חלק מהחיים. שהזדקנות מביאה איתה ברכות רבות. חוכמה וניסיון, שלווה, שפע שנוכל להעניק לצעירות ולצעירים מאיתנו.
באפריקה פגשתי לראשונה זקנות וזקנים מלאי חיות ושמחה. ראיתי סבתא "מריצה קטעים" עם הנכד שלה, בדרך שמעולם לא חוויתי עם סבתא שלי. היתה להם שפה משותפת בלתי אמצעית. ככה זה בחברה בה כל הדורות חיים יחד. מפרים, מעשירים, אוהבים ותומכים אלו באלו.
בחברה שלנו, בה הזקנים מבודדים, סובלים במקרים רבים מדי מדכאון, כשאנחנו "מתים" מפחד להזדקן, אני מאמינה שאפשר אחרת.
ההשראה מהחברות השבטיות, שחיות כפי שגם רבות ורבים מאיתנו חיו עד לפני מספר דורות בסך הכל, יכולה להיות פתח לשינוי.
קטע מתוך הרצאת זום באפריקה מותר למות
את ההשראה הזו עבורך אני אוספת כבר למעלה משנתיים שלמות בהן אני חיה במזרח אפריקה-
ערש האנושות.
לך רק נשאר להזמין אותי להרצות, ולהנות יחד איתי מאוצרות אפריקה!