בוקר אחד הוא מופיע לי בשער בוכה. הילד הזה עומד בוכה ואומר לי שהאמא הגדולה שלו הלכה, ושהיא לא בבית, והוא לא יודע איפה היא, והוא לא יודע מה לעשות. נלחצתי.
אין לי מושג מי הוא, אין לי מושג לאיזה משפחה הוא שייך ואין לי מושג מה לעשות. ככה התחיל הסיפור שלנו…
הילד הזה, יפה ומתוק בן ארבע בערך, הגיע לגור עם האמא הגדולה שלו (Mama mkubwa).
במזרח אפריקה, לכל ילד וילדה יש הרבה אמהות והרבה אבות, מעצם זה שכפר שלם מגדל ילד.ה.
מה זה אומר?
כל האחיות של אמא הן האמהות שלי. הן לא הדודות שלי. וכל האחים של אבא הם האבות שלי. האחות הגדולה של אמא שלי היא האמא הגדולה שלי, והאחות הצעירה שלה היא האמא הקטנה שלי.
חוץ מזה, גם השכנות והדודות כולן אימהות שלי, וכך גם לגבי השכנים והדודים- כפר שלם.
הילד הזה בא להיות עם האמא הגדולה שלו כי אמא שלו הייתה בבית החולים כמה שבועות. כנראה שההריון הסתבך ואישפזו אותה לקראת הלידה ליתר בטחון. אני בדיוק חזרתי מאחת הנסיעות שלי לעיר, וכשאני חוזרת אני כבר רגילה לראות כל מיני ילדים שאני לא מכירה, כי ילדים זזים כל הזמן בין המשפחות הגדולות שלהם.
באותו בוקר, בדיוק הגיע אליי שליח על אופנוע, מקצוע פופולרי של בחורים צעירים שמשמשים כמונית אופנוע או עושים שליחויות קטנות. אני זיהיתי את הילד הזה בטעות ממשפחה אחרת ואמרתי לשליח: "תיקח אותו בחזרה הביתה בדרך". ואז עוברות השכנות שאצלן ראיתי אותו פעם ראשונה והן אומרות לי: "לא, הוא שייך למשפחה ההיא, לאמא הגדולה ההיא". בעודי מנסה להבין מה קרה, נהג האופנוע החזיר את הילד כי הבין שזה לא הבית הנכון, והשכנות מיד לוקחות אותו איתן.
אי אפשר ללכת פה לאיבוד.
כולם מכירים אותנו וכולן יודעות לאיזה משפחה הילד בא. המידע זז פה מאוד מהר כל הזמן כדי שנדע מי איתנו ושנדע לעזור אם צריך. הילד החזיק את היד לאחת הנשים, והן התרחקו איתו. אבל הוא הסתובב והסתכל עליי והמשיך לבכות, ובסוף השכנות אמרו: "הוא רוצה להיות איתך". זאת אומרת שהוא רצה לבוא לאיבוד אליי, לא במקום אחר.
אז נכנסנו הביתה, ובאמת שווה ללכת לאיבוד אצל מוזונגו (מילה בסוואהילית שפירושה הזרה, הלבנה). היה לי מיץ וביסקוויטים בבית, והיה יום נורא חם. הוא ישב ואכל ושתה והיה כל כך מרוצה, עם חיוך של סיפוק ואושר.
הייתי עמוסה בעבודה באותו בוקר, אז נתתי לו לצייר לידי, והוא ישב והסביר לי דברים.
אחרי כחצי שעה מגיעה האמא הקטנה שלו.
גם היא שכנה. הוא מוקף באימהות שלו. האמא הקטנה סיפרה שבבוקר הוא אמר שהוא רוצה לבקר את האמא הגדולה שלו (מרחק שתי דקות הליכה), וכשהבית היה סגור הוא החליט לבוא לאיבוד אצלי במקום פשוט לחזור הביתה לאמא הקטנה שלו. היא ישבה מעט, ולאחר מכן נפרדנו והיא לקחה אותו הביתה.
למחרת הוא שוב בא אליי "לאיבוד", הפעם מלווה באחים הגדולים שלו, הילדים של האמא הגדולה שלו. נתתי לכולם ביסקוויטים ולאחר זמן מה הם נפרדו ממני לשלום.
כמה ימים אחר כך אמא שלו השתחררה מבית החולים והוא בא לספר לי שהוא חוזר הביתה ושיש לו אח חדש!
שבוע לאחר מכן, האמא הגדולה שלו מסרה לי דרישת שלום ממנו, והוא קרא לי "ביבי מוזונגו" = סבתא מוזונגו.
מאוד אהבתי את זה, ועכשיו בעקבותיו, עוד ילדים בשכונה קוראים לי ככה…
זהו סיפור על מה זה קהילתיות.
ילד רק בן ארבע, שלא מהכפר הזה, שיש לו כזה ביטחון שהוא יודע שהוא נמצא במרחב כל כך מוגן שהוא יכול אפילו לבחור למי ללכת לאיבוד.
זה סיפור שמחמם לי את הלב ומרגש אותי. זה מראה שזה לא פנטזיה או יפיוף של מה שקורה פה, אלא שזה אמיתי וזה קורה.
והלוואי שנצליח ללמוד איך ליצור קהילתיות לילדות ולילדים שלנו, כדי שירגישו מוקפות ומוקפים בכפר שלם.
שתפו בתגובות רעיונות איך ליצור את הקהילתיות בחיים שלנו, סקרנית לשמוע!
