אישה לבד באפריקה

איך זה עבורי לטייל לבד במזרח אפריקה? קל ונעים רוב הזמן. בעקבות שאלות רבות אני חולקת מהחוויה האישית שלי כולל טיפים מועילים לזנזיבר טנזניה וקניה.

אישה מטיילת לבד בקניה וטנזניה

*והתייחסות נפרדת על זנזיבר

בעקבות שאלות החלטתי שזאת הזדמנות נפלאה לכתוב את זה בפוסט-
כל הנכתב מבוסס על החוויות המאוד אישיות שלי- אבל אולי שזה יתן כיוון והתחלה לאחרות.

טיילתי במזרח אפריקה* מאז גיל 23. אני בת 50. (*קניה טנזניה אוגנדה- לא כוללת את אתיופיה כי זה כוכב אחר מכל הבחינות.)

תמיד הרגשתי כאן בבית. כמעט בכל מקום הרגשתי בטוחה. בכל מקום פגשתי אנשים ידידותיים ומוכנים לעזור.

התאקלמות

יש לקחת בחשבון שאני מכירה ומנוסה. הכל קל וזורם לי (טפו טפו).

אבל אני זוכרת את הפעם הראשונה, במסע הראשון, בה נשארתי לבד אחרי שהשותפה שלי לטיול חזרה לארץ. נבהלתי כשאנשים ניגשו לשאול אם אפשר לעזור, הכל נראה לי מאיים, אבל תוך כמה ימים הרגשתי בנוח מאוד.

אז אם רק הגעת- קחי זמן התאקלמות והסתגלות. במסע בארוך הראשון שלי התחלתי עם שותפה לטיול. במסע השני הארוך אליו יצאתי לפני כמעט שנה- נחתתי בהוסטל של ישראלית בזנזיבר. זה חוקי וזה עובד לקחת את הזמן.

גברים

אני מרגישה שבאופן כללי גברים כאן מאוד מכבדים גבולות.

פה ושם פגשתי גברים שניסו בעדינות להציע עצמם כסוג של מלווים לחופשה שלי- מה שזה לא אומר מבחינתם, לא טרחתי לברר- אבל רובם ככולם קיבלו את ה"לא תודה" שלי ונסוגו מייד (אני אסרטיבית מאוד ויודעת לעשות זאת בנימוס).

זנזיבר לעומת זאת (נאמר לי שגם במושי וארושה אבל לא חוויתי אישית) זה סיפור אחר.

אני קוראת להם ביץ' בויז מקצועיים. בין כל הבחורים הנחמדים שמגיעים לזנזיבר להתפרנס- המסאי שמוכרים מזכרות בחוף, ואחרים שעובדים כמדריכים ועוד- יש זן מיוחד מתמחה-
זה נע בין הניסיון ליצור סיפור אהבה סוחף שיוביל במקרה האופטימי ביותר לחתונה. כן, יש אהבה ואני לגמרי בעדה. אבל יש גם מציאת אישה לבנה לצורך ביסוס כלכלי. או בטווח הקצר- המטרה היא להתקרב מספיק כדי להוציא כסף במירמה (אבא שלי התאשפז אתמול ואין למשפחה כסף לשלם, החזירו את אחותי מבית ספר כי לא שילמנו- אחזיר לך תוך שבוע ושלל סיפורים), או פשוט לגנוב מהארנק, להיעלם עם כסף ודברי ערך ועוד ועוד סיפורים ששמעתי…

פגשתי נשים שבורות לב. כמובן יש סיפורים הפוכים עם בנות מקומיות אבל פחות מכירה. אז חשוב לדעת שזה קיים ולהיות עירניות.

ויש הרבה מאוד בחורים נחמדים בחוף שבאו להתפרנס בכבוד.
הביץ' בויז המקצועיים הם המיעוט שבמיעוט. אבל אם את מגיעה לבד- אני מעדיפה שתשמעי על זה ממני ולא תגלי לבד.

בחופים כל הזמן מנסים לדבר ולהכיר. גם סתם מתוך סקרנות ולאו דוקא מהניסיון להתחיל, או כדי למכור כמובן. זה יכול להעיק אחרי הבחור הנחמד העשרים, אבל שוב בחווייה שלי גברים אפריקאיים מכבדים לא, ולרוב לא ממשיכים להציק.

בטחון

אני לא מסתובבת לבד בחושך.
החלטה אישית שלי. גם במקומות שנראים לי בטוחים. הכל יכול לקרות, בכל מקום- גם בארץ- ונראה לי מיותר לקחת את הסיכון.

יש מוניות, ומוניות-אופנוע זולות יותר. בכל מקום שאני מגיעה אני שומרת מספר של נהגים שנראו לי זהירים בכביש ונחמדים, ואני מזמינה אותם כשאני צריכה.

בזנזיבר יש הטוענים שפחות בטוח מבעבר, שוב, לא מזיק להיזהר. יצאתי למסיבות, לרוב עם אנשים שהכרתי.
כמו בכל מקום- תשמרו על המשקה שלכן ואל תקבלו משקה פתוח.
כשרציתי לעזוב לבד- מחוץ לכל מסיבה מחכים נהגים כך שאין בעיה. שוב, יכול להיות שבהרבה מקומות תרגישו בטוח ללכת ברגל אבל אישית לא רציתי לקחת את הסיכון.

בקניה– ניירובי היא בעיני העיר היחידה שהבטחון בה לא גבוה. כנראה שהמצב הרבה יותר טוב ממה שהיה לפני עשרים שנה. יש שכונות שיש להימנע מהן, ואף אחד לא הולך בלילה, רק מוניות או אובר. אז שווה לבדוק לפני הגעה על האיזורים הבטוחים. באופן כללי- מחוץ לערים הגדולות הרגשתי בטוחה ורגועה.

תחנות אוטובוסים גדולות

לא אוהבת.
בלגן אחד גדול, מכל עבר יקיפו אתכן סוכנים עצמאיים שינסו לגרום לכן לבחור את חברת האוטובוסים ממנה הם יקבלו עמלה, אנשים ירצו לסחוב לכן את הציוד בשביל טיפ קטן.
בלגן גדול.

השיטה שלי היא לברר יום קודם עם מקומיים שפגשתי ואני סומכת עליהם וגם מתרשמת שהם מכירים ויודעים, איזה אוטובוס הכי מהיר ונוח. ואז קובעת עם אחד הנהגים שכבר הכרתי שיקח אותי וישא את התיק שלי עד לאוטובוס.

כשאני מגיעה למקום חדש לבד- אני קובעת מראש מקום לינה לפחות ללילה הראשון, יורדת מהאוטובוס, מודיעה לכל עשרות הגברים הצובאים (נהגים, סבלים וכו') שיתנו לי רגע לנשום. שותה מים. מחכה כמה דקות. לאט לאט רובם מתפזרים, ואז אני בוחרת נהג שנראה לי ויוצאת לדרך.
בפעם הראשונה שזה קרה, התגובה שלי היתה לגמרי אותנטית. תנו לי לנשום רגע! הגברים שהקיפו אותי חיככו בראשם ומילמלו אחד לשני: "היא לא מתנהגת כמו מוזונגו"… אז ידעתי שעליתי על הנוסחה המנצחת…

הלבד

באפריקה אין הרבה לבד.
בהרבה מקומות אני מתיידדת עם הילדות והילדים, הצוות של המלונות המקומיים "מאמץ" אותי ודואג לי.
במלון אחד נתתי שיעורי אנגלית לצוות- סתם כי ביקשו- אחרי הצהריים בימים שהייתי פנויה…
אני יוצרת חברויות. הולכת לבקר משפחות בכפר.

מצד שני כשאני במסע, לעומת שהייה ארוכה במקום אחד, יש לפעמים בדידות. לפעמים אני במקומות שמאוד משעמם בערב כי פשוט אין מה לעשות, לפעמים יש עם מי לדבר אבל לא בא לי.

לרוב אני אוהבת את "האין לבד" הזה, אחד הדברים המופלאים באפריקה, ולפעמים זקוקה לזמן השקט שלי.

לבוש

אישית הגישה שלי היא לכבד את התרבות המקומית.
מזרח אפריקה "מתחזקת". אם לפני עשרים שנה גם נשים מוסלמיות לבשו את הקנגה המסורתית, בד שכרוך סביב הגוף ומשאיר את הכתפיים חשופות, היום כולן, וגם הרבה מהנשים הנוצריות מכסות את כל הגוף וגם את השיער.

אני מאמינה שחלק מהבגרות היא לכבד במקום לצעוק "אבל זכותי ורק אני מחליטה על גופי" (ראו אינסוף דיונים מלאי אמוציות ברשתות החברתיות).
נכון, זכותך, אבל את אורחת בתוך תרבות שונה לחלוטין משלך, וזה דורש התייחסות.

אז אני נמנעת מגופיות עם כתפיות "חוט", ולובשת חצאיות (כי אני אוהבת- כבר שנים- גם בארץ).

בערים הגדולות הלבוש יותר חופשי, בכפרים יותר מסורתי.

בזנזיבר– האוכלוסיה מוסלמית. בהרבה מקומות יש שלטים המבקשים מהתיירים לא להסתובב בבגדי ים או בגדים חשופים (גם גבר ללא חולצה זה מאוד לא מכבד).
בחופים בהם היתה תנועה ערה של המקומיות והמקומיים (לעומת חוף של מלון למשל), הקפדתי להיכנס למים באיזור מרוחק יותר מהאיזור בו הם עובדים (דיג, גידול אצות וכד'). הרגיש לי לתקוע להם בפרצוף וזה לא מתאים בעיני.

שוב- אני משתפת במאה אחוז את ההחלטות האישיות שלי. את לא חייבת להסכים איתי.

לסיום, עבורי מזרח אפריקה היא בית. נעים לי וטוב לי עם האנשים והתרבות.
מקווה שהחווייה תהיה דומה גם עבורך.

אם יש לך שאלות, אשמח לענות בתגובות או בפרטי 🙂

אם כבר טיילת ויש לך טיפים להוסיף, אשמח לקרוא אותם בתגובות.

Safari njema= מסע מוצלח.

Ella

Ella

Subscribe
Notify of
guest

0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
מלאכות מסורתיות מהחוף הסוואהילי
שבעה ימים
שבטים שבטים שבטים
שפע צמחי המרפא של הר המרו
הרי האוסמברה
האמנות של בראקה

רוצים לשתף?

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter
שיתוף ב pinterest

מי אני...

הי, אני האלה הנודדת.

חיי בקצרה- תואר באנתרופולגיה, שנת מסע משנת חיים במזרח אפריקה בגיל 26, חניכה שאמנית ארוכת שנים של לימודי החוכמה השבטית, נשיות וקהילה, הנחיית סדנאות עומק לנשים ונערות, סיפור סיפורים שבטיים לילדות ולילדים… ובגיל 50- חזרה לאמא אפריקה שלי, לאסוף עבורכן/ם עוד השראה לחיים קרובים יותר לעצמינו.

פוסטים אחרונים

קטגוריות

לקבלת עדכונים במייל

0
Would love your thoughts, please comment.x