איך זה שאני סבתא?

זה סיפור מצחיק.

הוא כנראה דורש הסברים כי בכל זאת תרבות שונה משלנו, אבל יאללה הולכת על זה!

לפני כמה ימים נפגשתי כאן בטנזניה עם איש קשר עבור עניין כלשהו…

הוא קיבל את פניי בחיוך גדול ובחביבות רבה:

הו, חשבתי שאני מגיע לפגוש בחורה צעירה (לפי הקול שלך בטלפון), אבל את סבתא*!

הוא מכריז בשמחה.

בת כמה את?

בת 52 אני עונה.

הו, אני בן 48. אז את אחותי הגדולה!

והנה קצת קונטקסט:

במשפט אחד מלא טוּב מסתכם ההבדל בין התפיסה הכואבת שלנו, המוכרת לעייפה, לבין התפיסה האפריקאית השבטית לגבי החיים.

אני סבתא, ואין כל רגש רע או מביך שמשתייך למילה. פה משתמשים בה לאות כבוד ואני מתמוגגת בכל פעם שקוראים לי ככה.

*זה לא קשור לזה שאני לא באמת סבתא. אני כבר לא אישה צעירה, אז מכבדים את הגיל שלי!

ושנית, עוד לא ישבנו לדבר, והנה קיבלתי מקום במשפחה הגדולה, שמורכבת מכולנו בתפיסה השבטית, אני אחותו הגדולה.

אז זה כל הסיפור שרציתי לחלוק. הרגע הזה של המפגש, בו אני מאושרת ממש, צוחקת לעצמי בסיפוק, ולו אין מושג למה.

כי הוא לא יודע דבר על ערימות המטענים שאישה מערבית מסתובבת איתם על הראש לגבי הגיל שלה (בדיוק כמו המטען הפיזי שהנשים האפריקאית נושאות על ראשן בחינניות כה רבה).

אין לו מושג למה אני כל כך שמחה שהוא אומר בכזאת פשטות שהוא חשב שמגיעה צעירה (באמת תמיד יש לי קול של ילדה בטלפון) והנה הגיעה אישה מבוגרת.

ובאמת לא יותר טוב לחיות ככה?

אני בת 52 וגאה בכל יום ובכל חודש ושנה של חיים. ואני מודה כל יום על כך שאני מתבגרת ומזדקנת. לא רוצה את האלטרנטיבה תודה. ותחשבו על זה רגע.

עבורי להכיר את התרבות השבטית האפריקאית שינה הרבה מאוד בחיי ולמזלי ההכרות הראשונה היתה לפני למעלה מ20 שנה.

רק לדעת שיש יבשת בה נשים שמחות שקוראים להן סבתא, וכמובן גם גברים שמחים שמכנים אותם סבא או זקן, יכול לסדר לנו את הראש ולעשות לנו יותר שקט בלב. כי אפשר אחרת.

תמיד אפשר גם אחרת ולא רק איך שלימדו אותנו בתרבות המערבית הצעירה והמבולבלת.

את הילדות והילדים מלמדים מינקות בבית ואחר כך גם בבית הספר לכבד את המבוגרות והמבוגרים מהם. מלמדים אותם גם למה. הלימוד הוא עמוק כי יש להם עדיין את העומק הזה של מעגל החיים השלם בתרבות שלהם.
 
נו צחקת גם?
ואולי גם הסתקרנת לשמוע עוד?
 
בוא/י לקורס בדרך השבטית שנפתח ב12.2.24,
ו/או תזמינ/י אותי להרצאה!
 
יש לי עוד הרבה מה לספר!