הרעיון הזה ניתן לי על ידי מטיילת שפגשתי בתחילת המסע שלי, ומשמח מאוד אנשים שאני פוגשת במסע שלי.
אם יש לי זמן ואפשרות אני מפתחת תמונות שצילמתי ומעניקה אותן במתנה לאנשים שפגשתי. לרובם אין סמארטפון ואין לי דרך אחרת לשתף אותם.
זאת גם הזדמנות לחלקם להתלבש יפה, לרוב ביוזמתם, כמו הזקן אנסלימו במרכז התמונה. כשביקשתי את רשותו לצלם אותו, ביקש ממני לחכות ונכנס לביתו להחליף לחליפה.
עבורי זאת דרך לתת משהו בחזרה. משתפת גם אותך. אם אהבת את הרעיון, אני מזמינה לאמץ…
התמונות למעלה הן מהפרידה הראשונה שלי מהכפר שימבווה על מורדות הקילימנג'רו, לפני שידעתי שאחזור אליו שוב ושוב. הסתובבתי אחר הצהריים בין הבתים להעניק את התמונות ולא ציפיתי לחווייה החזקה שחיכתה לי.
הדרך האפריקאית
הנה מה שכתבתי אז:
אתמול אחרי הצהריים עשינו סיבוב בכפר לחלק את התמונות שהדפסתי. יצאנו לבית הראשון, ואז נזכרתי, שוב, שבחיים האפריקאים הדברים עובדים אחרת.
לא עושים סיבוב זריז.
לוקחים את הזמן לכבד, לברך, לדבר. מתיישבים. אז לקחנו את הזמן, עצרנו הרבה בדרך לברך את כל מי שפגשנו. ובכל בית, גודל השמחה והכרת התודה הימם אותי. ההתרגשות מהתמונות, ברכות ותודות חמות לויקטור, המדריך שהביא אותי לבתיהם, והרצון שלהם להחזיר טובה על המתנה שלי.
בבית אחד קיבלתי במתנה שני מנגואים, בבית אחר שתי ביצים, ומסבתא אחת הזמנה לארוחה למחרת. כמה מבורכת אני להכיר את האנשים העדינים וטובי הלב של הכפר שימבווה.
בדרך חזרה הדמעות התחילו לזלוג. מגודל האהבה הפשוטה, הכרת התודה, ויותר מכל, המרחב שמאפשר את כל זה. מרחב של חיים ביחד בו אנושיות חשובה ונחשבת והיא הבסיס לכל השאר.
