אגם נייבשה, קניה
לראשונה בחיי התהלכתי עם חיות הבר האפריקאיות*.
ללא מדריך, לא ברכב ספארי, סתם ככה בטיול בוקר עשרים דקות מהמלון. מעבר לכביש הראשי ועד לשפת אגם נייבשה. החוויה היתה מרגשת מאוד. התקשרתי בווטסאפ וידאו לאחיינית בת העשר שלי להראות לה שיש לידי זברה. היא לא התרגשה. מסך זה מסך זה מסך, וזברות היא ראתה מספיק בספארי ברמת גן וגם בטלויזיה.
אז נשארתי עם החווייה הטריוויאלית בעיניה, ובעיני- חווייה של פעם בחיים. בחיי המערביים אני לא חווה חיים באותו מרחב עם חיות הבר. חוץ מכמובן מפגשים עם חזירי בר בגליל.
זו היתה חווייה חדשה של שווה בין שווים- לא שווה ברמה של נציגת המין האנושי שמחרב את איזורי המחיה שלהם, הורג עבור בצע כסף את אחיותיהם ואחיהם וידו על העליונה בכל. שווה ברמה של פגיעות הגוף. אין לי יתרון על פניהם. כולנו עירניים וקשובים אלה לאלה.
הג'ירפות זברות ושלל האימפלות מרגישות בנוח אלה בחברת אלה. גנו בודד מסתובב עם הזברות אבל עדר גנו מתבדלים מהשאר. כולם לא מרוצים מנוכחותי. בכל זאת, גם אני מרגישה לא נעים. מה כבר השארנו להם? רצועה בין הכביש לאגם? ועכשיו כשמפלס האגם עלה השטח שלהם הצטמצם משמעותית. אבל בכל זאת אני מי שאני, חלק מהמין האנושי עם בעיות אגו מורכבות, ואני לא מתאפקת. אני הולכת בין החיות!!! כמו עיילה מ"שבט דב המערות"!!! כל כך קרוב שזה ברמה של אופס דרכתי על חרא של זברה!!!
כולם מדברים עם כולם.
הגבולות של כל חיה ברורים וכך גם סגולותיה. הזברות והאיילות למיניהן יכולות להיעלם ברגע עם רגליהן הקלות. הגנו והג'ירפות יכולים לגרום נזק גופני בקלות. עליי להיות קשובה ולשמוע את דבריהם. אם באפלו יתקוף אותי אשאר גוף רמוס. אני לא רוצה לקחת את הסיכון הזה בדיוק כמו שהג'ירפה שמביטה בי בערנות לא רוצה לקחת את הסיכון שאתקרב לביתה שאוכלת עשב ללא כל חשש במרחק גדול מדי ממנה. גם בעיטה מאמא ג'ירפה נמצאת בשיקולים שלי, כמובן לשלילה. הגנו עצבני כשאני קרובה מדי לטעמו, לא לטעמי, ונושף באיום. הזברות מדברות אך יותר בשלווה. שומרות מרחק. ואם אני מתקרבת מדי הן מתרחקות ברוגע. כולם מדברים. דיברתי יפה הסברתי שאני אורחת מנומסת. רק מבקרת מרחוק.
ממש הרגשתי שקלטתי את הקטע. אני בהרמוניה עם החיות, כולנו מבינות זו את זו! אני מתקדמת לאיטי באושר מתפרץ, מוצאת מסלול פתלתל ששומר מרחק מהג'ירפות משמאל ומהזברות עם הגנו הבודד מימין, פניי אל שפת האגם ואני מתחילה לתהות אם אצליח לזהות את ההיפופוטמים לפני שאהיה קרובה מדיי ובסכנה מיידית להפוך לעיסת גוף.
ובכן, לא הגעתי לשפת האגם כדי לגלות… באותו רגע, נתקלתי במבטי שני באפלו. מבטים חודרים וממוקדים. ללא כל כוונה להסיר מבטם בעתיד הקרוב. הבפאלו הם גדולים, מאוד. יש להם הבעה כללית שקצת מזכירה בולדוג. הם לא מחייכים, הם אף פעם לא נראים מרוצים. ככלל, הם לא מחבבים אותך. הם לא סקרנים. הם לא ידידותיים. הם פשוט לא רוצים אותך בסביבה והם לא מתנצלים על זה. עוד רגע אחד מיותר והם כבר יראו לך מה זה. וכמובן לאור המפגש האחרון שלי עם בני עמם החלטתי מיד שביקור הנימוסין שלי בממלכת הבר הסתיים. התרחקתי באיטיות תוך כדי מבטים כאילו אגביים לאחור. הם ממשיכים לנעוץ מבט אבל נראה שמוקדם מדי בבוקר כדי שיטרחו לזוז. הגנו משמאלי נושף לעברי אך אני משדרת לו שיש לי בעיות גדולות יותר ממנו אז שיתאפק. אני כבר הולכת.
גם נהייתי רעבה.
*למקרה שתהיתן/ם: איזור אגם נייבשה מיושב מאוד על ידי בני האדם ורק חלק מגדותיו עדיין שמורים לחיות. בשל הצפיפות עם בני האדם חיות הטרף הגדולות לא שרדו באיזור, וזוהי הסיבה שיכולתי לטייל עם החיות.
