רקע מקוצר ביותר
המסע הראשון שלי במזרח אפריקה, שנה שלמה בגיל 26, שינה את חיי, את התפיסות שלי לגבי החיים, את מה שתכננתי לעשות עם חיי. החיים האפריקאים השבטיים מילאו אותי בהשראה והשפיעו על בחירותיי. קיראו את הסיפור שלי.
בשנים האחרונות התעורר שוב הרצון בנדודים, לחזור ליבשת האם שלי- אפריקה. הסגר הראשון וההבנה שזה לא הולך להיעלם בקרוב, הניעו אותי להגיע להחלטה, ובסוף אוגוסט טסתי לזנזיבר עם תכנית כללית לטייל באפריקה לתקופה של עד שנה.
זאת לא היתה החלטה שקשורה בגיל. זאת היתה החלטה שנבעה ממעמקי לב ורחם וקריאה שאספתי את כל האומץ שלי כדי להיענות לה. וזאת היתה גם החלטה שקשורה בגיל. אחרי למעלה מעשרים שנים של הגשמת החלומות והיעוד שלי, עבודה משמעותית כעצמאית בשני עסקים מקבילים עם אותה מהות (האוהל האדום לנשים ונערות וסיפורי עמים לילדים), החלטתי לעצור ולחפש השראה להמשך. אולי אותו דבר ואולי אחר לגמרי.
מטיילת בגיל 50- הראיון
התראיינתי בלייב לתום אלרום בקבוצת פייסבוק המדהימה שלה השראה לפרנסה לנדודים.
מזמינה לצפות. וממליצה בחום להתחבר אליה ולקבוצה לרעיונות פותח קופסאות בראש על הדרכים המגוונות לחיות את החיים ולהגשים חלומות.
אפשר גם להקשיב לראיון בפודקאסט תהנו!
אז איך זה?
הכל שונה. ושונה זה טוב.
🎋 במקום הוסטלים- ישנה אך ורק בחדר משלי עם מקלחת פרטית.
🎋 במקום תיק מינימלי עם בגדי תרמילאית מרופטים- קונה שמלות ותכשיטים בדרכים, ונושאת איתי את כל מה שעושה לי נעים יפה ונוח. נושאת זאת אולי לא המילה. כשחשבתי מה יהיה יותר פרקטי- מזוודה על גלגלים או תרמיל גב- שהרי אין לי כוונות לסחוב את הציוד בעצמי בגיל 50 (כמעט), אימצתי את הזכרון ככל שיכולתי, והנחתי שאפגוש הרבה דרכים לא סלולות ו/או בוציות, והחלטתי ללכת על תרמיל כדי שיהיה נוח למי שינשא עבורי את התיק. זאת היתה בחירה מוצלחת. בעזרת מוכר כנה במיוחד החלטתי לקנות תרמיל של חיילים, כלומר כזה שמיועד למעברים בלבד ולא כזה מקצועי ויקר שנועד לנשיאה על הגב בטרקים ארוכים. שהרי אני, גם בגיל 26, נמנעתי לחלוטין מטרקים וטיפוסי הרים! בכל מקום שאני מגיעה- צוות המלון/ נהג המונית/ נושא את התרמיל עבורי ואני כמובן מודה עם טיפ. וכך פתרתי באלגנטיות הולמת גיל את נושא הציוד.
🎋 במקום רק אוכל מקומי זול (וטעים)- מתפנקת במסעדות מערביות מדי פעם ומחפשת קפה מכונה בכל הזדמנות.
🎋 מגיעה לכל מקום שאני רוצה בלי התכלבות וחישובי חסכון כמו פעם.
בת 50…
מה עוד השתנה?
גם אז טיילתי לאט,
גם אז הקשבתי לאינטואיציה בבחירות בדרך,
גם אז הגעתי למקומות שמשכו אותי ולא למקומות "חובה" במסלול של "כולם".
אני פחות מפחדת.
ממעברים, ממקומות שלא הייתי בהם, מאנשים רעים.
כל מה שכבר "ידעתי" על אפריקה מתפרק תוך כדי תנועה.
הכל עמוק יותר, מורכב יותר, רחב יותר.
פעם כל כך התעניינתי באנשים. דיברתי בעניין עם כל מי שפגשתי בדרך.
היום אני מדלגת על שיחות,
בוחרת איפה להשקיע זמן ואנרגיה,
כבר לא רוצה הכל, רק מה שמעניין מאוד, רק איפה שטוב מאוד.
נאנחת בהבנה כשאני פוגשת מטיילים צעירים שמחפשים את המחיר הנמוך ביותר האפשרי לכל פעילות ושומרת מרחק בטחון.
טיול בזמן קורונה גם הולם את גילי. שקט מאוד. אין תיירים בכל מקום כמו בזמנים רגילים. רגוע.
השינוי הגדול
אז אולי זה הרגע לדבר על ה-גיל.
כלומר הגיל הזה שבו מתחיל "השינוי". השינוי שנשים רבות מתעלמות ממנו למרות שהוא מתחיל כבר בגיל ארבעים אצל רובינו. אוקיי, אז המחזור החודשי אולי עדיין מופיע חודש בחודשו, אבל הכל מסביבו משתנה. לפעמים אני מרגישה כמו ב- PMS כל החודש.
אני רגישה יותר, להכל! כל החודש!!! לרעש. תמיד היה רועש באפריקה. רק שעכשיו זה מרגיש רועש יותר.
תמיד היה איטי באפריקה. ועכשיו מרגיש איטי יותר… מאוד איטי… פעם אהבתי את זה. לחכות שהאוטובוס יתמלא? נפלא! הזדמנות לדבר עם אנשים. אהבתי את השלווה שלהם. אף אחד לא מתעצבן גם אם עברו שעתיים!!! הייתי מעולה בלהנות מהשלווה יחד איתם. עכשיו- איטי!!! איטי זה מטריף!!! אין לי כוח לאיטי!!! איטי זה לא לגילי!!!
גבר עשוי לשאול את עצמו "היא לא כתבה לפני פסקה אחת בלבד שהיא אוהבת רגוע? איטי זה רגוע". אבל נשים יבינו… אנחנו לא חייבות עקביות. אז אמרתי בפסקה הקודמת, אז מה! עכשיו איטי זה נורא!!!
אבל אולי מחר איטי יהיה שוב טוב. רגוע.
לאפריקאים יש יכולת מיוחדת לנהל שיחה בנחת כשסביבם רועש, להקשיב למוזיקה מתחנת רדיו לא מכוונת כראוי, או להקשיב למוזיקה בהנאה כשבחנות הסמוכה משמיעים מוזיקה אחרת מרמקול אחר. בווליום חזק. מאוד. אני מעריכה את היכולות, אבל מתאפקת לא להתפרץ. למה לצעוק??? תסגרו רמקול אחד!!! תכבו את הרדיו!!!
השינוי.
אז אני מנסה לא להישאר בעיר הרועשת יותר מכמה ימים. חוזרת לטבע. שקט, רגוע, אנשים שלווים יותר, זמן עם עצמי. זה עוזר… חושבת לעצמי שזאת מתנה נפלאה, שלקחתי לעצמי פסק זמן בזמן הזה בו אני מרגישה את השינויים הפנימיים בעוצמה שכזאת.
ותוך כדי מסע אני מחפשת ובודקת רצונות של מי שאני היום ולא מי שכבר ידעה כל כך הרבה שנים מי היא ומה היא רוצה. כי עכשיו זמן שינוי.
לא כל יום דבש ולא כל רגע הנאה צרופה. כשאני מקבלת תגובות של וואו, חיה את החלום, עפה על החיים, אני יודעת שכנראה אין דרך אחרת לראות את זה מרחוק, אבל למרות הותק והבטחון, דברים קורים.
הדוגמא המככבת- בשיא ההכנות שלי לפרסום הבלוג נגנבו הלפטופ והמצלמה מחדר המלון בעודי אוכלת ארוחת בוקר! חווייה מתסכלת ומכאיבה, שמועצמת על ידי העובדה שלא גיביתי כלום עקב מקרה טכנופוביה קשה. תמונות של שמונה חודשי מסע, כתבות ותובנות, הכל אבד. אחרי זמן ליקוק פצעים, פלוס זמן מבוזבז בנסיונות להניע את המשטרה המקומית לבצע את תפקידה, המשכתי הלאה. החלטתי לרכוש לפטופ קטן קל וזול ולגבות ה-כ-ל. וקניתי מצלמה. קלה וזולה יותר אבל מקצועית ואיכותית.
כשאני חושבת על זה, במסע שלי כאישה צעירה, הייתי שמורה מכל משמר בברכת אמא אדמה. לא חליתי, לא נפגעתי, ולא נגנב ממני כלום. אולי לכן הרגשתי בטוחה כל כך הפעם חחח. טפו טפו טפו!
ויש הרבה מאוד רגעי אושר. סיפוק עמוק והתמלאות אמיתית וכנה. הרבה מאוד רגעים ממיסי לב של קשר אנושי, של אנשים כל כך טובי לב עדינים ונדיבים שאני פוגשת כאן באפריקה המופלאה.
זהו בינתיים.
מקווה לתת השראה/ אומץ/ דחיפה להחלטה- מה שלא תהיה…
שתמיד נלך בעקבות הלב והרחם,
נחיה את חיינו לפי בחירתנו שלנו,
נשחרר מחשבות של מה יגידו, מה נכון, מה אפשרי,
ונבחר בהרפתקאה ובגילוי, לפחות לפעמים…
מי מזדהה? דברו איתי, נשים בשינוי 🙂
מרתק!! אלופה שאת על הדרך והאומץ והכל… המון הצלחה
תודה!
את כותבת נפלא וזה בלוג נהדר שבטח הרבה יתעניינו בו. תיצרי קשר עם חוה סהר, אני חושבת שתהיה לכן שיחה משותפת. גם היא, כמוך, מטיילת כבר שנים מאז גיל 50 וכולה אור ותעוזה לעוד חוויות. ממש בהצלחה!
תודה רבה לך חגית!